בשלב הזה, הרבה בוגרים שואלים את עצמם:

• מה זה אומר שיש לי הפרעה בקשב?

• איך הצלחתי "להגיע עד הלום" בלי טיפול?

• איך משלבים את התרופות בשגרת החיים?

• מה בכלל יעשה לי הכדור?

• איך החיים המוכרים עומדים להשתנות?

• האם אפשר בכלל להשיג שינוי כלשהו?

• האם ההישגים מעכשיו הם שלי או של הריטלין?

• את מי משתפים בתהליך?

• איך מספרים להורים, לחברים?

• מי יכול לעזור?

ובעיקר – איך, ובאילו כלים, משנים סדרי־חיים של כל כך הרבה שנים?

• למה תרופה, למה עכשיו
השאלות האלה מקבלות מענה חלקי בלבד בתהליך האבחון. בשלב ראשון הטיפול המומלץ והנפוץ הוא תרופתי, כלומר ריטלין (Ritalin, Methylphenidate Hydrochloride).

למה? הסיבות למרכזיות של הטיפול התרופתי רבות: ריטלין היא תרופה שנבדקה בחמישים השנים האחרונות באלפי מחקרים ונמצאה יעילה ובטוחה לשימוש בקרב הסובלים מהפרעות בקשב. בניגוד לשמועות ולמיתוסים, היא אינה ממכרת ואינה פוגעת במערכות הגוף.

יותר מזה, ריטלין היא התרופה שמעוררת את התגובות הנלהבות ביותר בקרב המשתמשים מבין כל התרופות הפסיכיאטריות. וכן, מדובר בתרופה פסיכיאטרית. גם את זה צריך להפנים. אבל זה לא אומר שאת "פסיכית" וזה לא אומר שאתה "פסיכי".

מי שמצליחים ליהנות מהשיפור הניכר שהתרופה מביאה אל חייהם (80 עד 85 אחוזים מהמשתמשים) מדווחים לעתים קרובות על שינוי משמעותי בפעילות־היתר (ב"היפריות") וביכולת־הקשב. כתוצאה מכך איכות החיים משתפרת במידה ניכרת. כלומר: הטיפול התרופתי עשוי לאפשר למי שסובלים מהפרעה בקשב לחוות שינוי דרמטי ביכולת להקשיב. למעשה, בחורה כזו, בחור כזה, נחשפים לחוויה חדשה של תקשורת וקשב בלי להשקיע מאמצים מיוחדים.

השינוי הזה מביא איתו סט חדש של חוויות ורגשות - וגם תגובות מהסביבה. בשלב הזה, שכבר לא קופצים ממקום למקום, והאימפולסיביות וה"היפריות" יורדות, ואיתן גם האסוציאטיביות והצורך לנוע כל הזמן, אפשר לשים־לב ביתר־קלות לאופן שבו ההתנהגות עיצבה את החיים הבוגרים.

• כאב, פספוס, אובדן
תשומת הלב הזו מכילה בתוכה הרבה כאב ותחושות של פספוס ואובדן, שיכולים להיות מתורגמים לכעס ולבלבול. כך יכולות לעלות השאלות: מה פספסתי במשך השנים? למה לא עלו על זה כשסבלתי בבית־הספר? איפה לכל הרוחות היו ההורים שלי כשכל זה קרה? "מי אשם"? איך נפרדים ממי שחשבתי שאני?

מי אני בעצם?

למעשה, מדובר במעבר חד מאוד.

בחורה, בחור, עם הפרעת־קשב לא־מאובחנת ולא־מטופלת מתהלכים בעולם כאנשים מצליחים, פחות או יותר, שמנסים להרגיש כמו כולם, למרות שבפנים הם חיים כל הזמן בתחושה שמשהו לא בסדר.

כיוון שאין הבנה מה זה "המשהו הזה", באופן אוטומטי כמעט, ההתנהגות או תוצאותיה מיוחסות על ידי הבחורה הזו, הבחור הזה, "לי", "לעצמי".

כלומר: החוויה הזו, שיש משהו שמפריע לי להתנהל באופן מאורגן ויעיל, להצליח לשלוט בתגובות/מחשבות/התנהגות שלי כלפי אחרים, להקשיב עד הסוף, שגורם לי לחזור על אותן טעויות שוב ושוב (ושוב ושוב) מתורגם באופן טבעי ל"תכונות שלי".

כך למשל, אם לא מצליח לי ללמוד, למרות כל הניסיונות, אז אני "טיפש" או "עצלנית", או "לא מספיק מוכשר", או "דפוקה בשכל". ואם לא הולך לי להתארגן ללא רשימות, תזכורות, עזרה מבן או מבת הזוג - אז אני "תלותי" או "מוגבלת".

• עולם של חוויות חדשות
הטיפול התרופתי וסט החוויות החדשות שהוא מביא איתו מאפשרים לבחורה הזו, לבחור הזה (לך...?) להתבונן על החיים ממקום של שליטה ולהתחיל לעכל את התכנים הנפשיים שמלווים אותך מהילדות. ובדיוק בשביל התהליך הזה מומלץ, בחום רב, להיעזר בטיפול רגשי או התנהגותי תומך כליווי לאבחנה ולטיפול התרופתי. במילים פשוטות: ללכת לפסיכולוג או לפסיכולוגית.

• איך נעזרים בכללית בסיוע נפשי ובטיפול פסיכולוגי
 

הטיפול המלווה הוא כמובן רק הצעה (אם כי הצעה המומלצת בחום רב מאוד). יהיו כאלה שיעדיפו להסתפק בטיפול התרופתי ולהשתמש בו באופן אינסטרומנטלי, למשל בתקופות של מבחנים ו/או עבודות הדורשות קשב לאורך זמן - אבל יימנעו מלטפל בהשלכות הרחבות של הפרעת־הקשב על החיים.

חשוב לזכור, כי הטיפול הרגשי התומך והמלווה מאפשר להתבונן על החיים ועל תהליך התפתחות העצמי, לבחון אותם ולבנות "סיפור חדש". סיפור שייטיב עם מי שאני, ויסייע בהתמודדות עם הפרעת־הקשב.

בנוסף לכך, הטיפול הפסיכולוגי מסייע לנו לבדוק את מנגנוני ההגנה והפיצוי שפיתחנו במהלך השנים, עם הפגיע­וּת והתחלואה הנלווית, שמאפיינים כל־כך הרבה חבר'ה שלא טופלו בילדות (הפרעות במצב הרוח והתקפי־חרדה הם העיקריים שבהם). במקביל, יש טיפולים התנהגותיים-קוגניטיביים, המיועדים לאלה המעדיפים לפתור קשיים באופן שממוקד באופני החשיבה שלהם או בדפוסי התנהגות ספציפיים.

היתרונות של הטיפולים הקוגניטיביים קשורים במשך הזמן הקצר שלהם - ובמיקוד ובארגון שמאפיינים אותם. הם טובים לאלה ש"לא רוצים לחפור", אבל מעוניינים לפתור את הבעיות. ומי יודע, אולי זמנו של טיפול "חופר" יגיע לבד, בהמשך החיים.

אבחון וטיפול בהפרעות־קשב הם מסלול שמבטיח שיפור משמעותי של איכות החיים, אבל הוא גם מכיל שני קשיים משמעותיים. הראשון קשור בהחלטה להיעזר, לקבל עזרה; השני - בהתאקלמות לטיפול ובעיבוד ההשלכות שלו על החיים.

האמיצות והאמיצים שמעיזים לקפוץ למים מדווחים בדרך כלל על שינוי דרמטי וחיובי בחיים. החששות והלבטים לגבי עצם הטיפול נשארים, בחלק הגדול של המקרים, הרחק מאחור. עכשיו בטח יש לך שאלה... לחץ/י כאן לפורום הפרעת־הקשב שלנו.